את אחדות המשפחה
ואת אורח החיים שהנחלתי
ואת כל המאמצים שהשקעתי
רוצה אני שתשמרו ותנצרו בלבכם לעד.
אתם אוצר כה יקר
שבזכותכם מוצאת אני בתוכי נחמה.
אני לא נכנעת,
לא מפסיקה להיאבק,
ולא מרימה ידיים.
הרי אלה הם חיי.
ולמען ילדי,
ומשם אני צומחת,
שואבת את כוחותיי,
מזדקפת,
צוחקת ובחרש בוכה,
אך ממשיכה...
במלאת שנתיים למותו הפתאומי והטראגי של אלי סבג, החליטה משפחתו – רעייתו ושלושת ילדיו, לספר את סיפורו האישי. סיפורו מתחיל בעיר מוגדור שבמרוקו, משם עברה המשפחה לקזבלנקה שם גדל והתחנך. עם עלייתו של אלי לישראל במסגרת עליית הנוער, הוא מתערה בחברה הישראלית ונעשה כבן הארץ. את מקומו הוא קובע בירושלים, שם נישא ומקים משפחה.
אלי, ששורשיו במרוקו, נעשה הישראלי היפה במלוא מובן המילה – אדם ערכי, אוהב הארץ, איש הגון וישר דרך, בעל משפחה מקסימה שאת ערכי אהבת הארץ ואהבת האדם הטמיע בחינוך ילדיו.
יד רעה שמה קץ לאידיליה המשפחתית ולקחה אותו מהם בשיא שנותיו, עת רצה ליהנות מנכדיו ורעייתו האהובה.
סיפור חייו מונצח בספר זיכרון שנוצר באהבה, דמעה והרבה געגועים.
בעשרה בינואר 1943 נולד האיש שהפך לימים לחבר האהוב עימו חלקתי פרק גדול בחיים. חייו של אבנר בעלי, אביהם המסור של טל ורון היו חיים מלאים – מלאים במשפחה, בחברים, בעבודה, בספורט, בים, בטיולים ובאינסוף אתגרים – אלו היו חיים מלאי ברק!
באלבום זה, אני יוצאת למסע של תמונות ומילים, מסע בזמן.
לעיתים נדמה כי הכל חלף מהר, מהר מידי. אך בבואי לברך על מה שניתן לי במחיצת האיש הזה, אני יודעת ומבינה שכל רגע ורגע איתו היה רגע מנצח, כל רגע ורגע היה שלם והכיל בתוכו שלל חוויות, אירועים וריגושים.
תחנות חייו, החל מילדותו ונעוריו, ועד נישואינו, הקמת משפחתנו וביסוס מפעל חיינו - חברת דנשר – מקבלות פה חיים. ולנו, אוהביו, נותר רק לזכור אותו, את חיוכו ומבטו ולדעת, כי ברק חייו עודו ממשיך ללוותנו יום יום.
בליל שבת קודש, פרשת שמות, כ"ג טבת תשס"ג, שימש יהודה במברגר תורן בסעודת השבת יחד עם שלושה מחבריו לישיבה בעתניאל: נעם אפטר, צביקה זימן, וגבריאל חוטר הי"ד. בעוד הם עמלים על הגשת המנה העיקרית, ובישיבה מזמרים הבחורים את זמירות השבת ושרים "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", חדרו שני מרצחים שפלים ימ"ש למטבח הישיבה, ורצחו נפש את ארבעת הבחורים היקרים. בעוד דמם נשפך כמים, הצליחו הם לסגור את דלת המעבר בין המטבח לבין האולם, שבו שהו שאר הבחורים, ובכך הצילו את חייהם של אלו.
לקראת יום השנה השביעית להירצחו, הוציאה משפחתו אלבום הנצחה לזיכרו של יהודה ז"ל אשר נטמן בחלקה הצבאית בקרני שומרון.
האלבום מאגד בתוכו אוסף של זיכרונות שנכתבו בידי בני משפחה, חבריו ליישוב, חבריו לישיבה, מוריו ורבניו, תמונות ילדות, נעורים ובגרות, מכתבים, קטעי יומנים, תנחומים והספדים.
"... חלפו עוד דקות ארוכות שנראו כמו נצח ארור, ומרגע לרגע דנה הבינה שמשהו נורא קרה. בראותה את הרופאה שחדלה מפעולות ההחייאה וההנשמה, ושדיברה ברומנית עם מנהל המלון שהוזעק לכאן, היא הבינה שהיא מאבדת אותו, אולי כבר איבדה..."
כך מתוארים בסיפורו של שי ויטנר, רגעיו האחרונים על אדמת רומניה. לשם נסע כדי למצוא את תעודת הלידה שלו ומשם שבה בתו עם תעודת פטירתו.
מסע חייו של שי, סופר מפיהם של אוהביו ויקיריו, בני משפחתו, ידידיו וחבריו, ומבעד עיניהם עולה דמותו. תמונות חייו מקבלות חיים וצבע, החל משנות ילדותו, שנות המלחמה ברומניה והחלום הציוני, דרך סיפור עלייתו ארצה, התאקלמותו בארץ החדשה, עד הקמת ביתו ומשפחתו באזור, ומפעל חייו ועבודתו הציבורית ביישוב שאותו כה אהב ושהיה חלק מנשמתו ורוחו.
"...על הפטיפון התנגן שיר ידוע ורומנטי מאותם זמנים וברגע שהוא נכנס לביתה עיניה קלטו אותו. הם נכנסו, חבורה של גברים צעירים והוא ביניהם, והיא לא יכלה שלא להבחין בו, הוא היה הנאה מכולם והגבוה מביניהם, עיניו הכחולות נראו כמחייכות ובלוריתו הזדקרה בהידור. הוא התיישב, חש מעט מבויש להיות בבית שאינו מכיר, והביט על האנשים שרקדו ופיזזו בשמחה ובקלילות..."
ילדות בטיבליסי, נעורים והתבגרות בטהרן, ועלייה ציונית לארץ ישראל בתחילת שנות החמישים - אלו שלוש התקופות המוקדמות שעיצבו את חייו ואישיותו של ציון בר-אילן. מתוכן צמח להיות אדם מסור, גבר נאה, שחקן תיאטרון בנשמתו, חייל נאמן למולדתו אך בעיקר – בעל אוהב ואב גאה.
"עיניים כחולות" מספר את סיפורו של ציון בר אילן, אשר בדרכו המיוחדת השאיר חותם נצחי בלבם של הסובבים אותו. דרך המילים מתעוררת דמותו לחיים, בדיוק כמו שאהב הוא אותם – בצחוק, בחיוך, בחום ובקרבה אנושית.