לקראת יובל נישואיהם של שולה ויעקב בנימין, ביקשו ארבע בנותיהם – אורלי, איריס, רינת ושרון, להפוך את סיפור חיי הוריהן יוצאי עיראק לספר. ספר המשפחה מתאר את החיים בעיראק בשנים בהן התקיימה בבגדד קהילה יהודית מפוארת, מטופחת, עשירה בתרבות ובמורשת.
יעקב בנימין, בן למשפחה ברוכת ילדים עשה חיל בעסקי חלפי הרכב, הפך למנהל צעיר ומצליח. בשנות החמישים כמו רבים מיהודי עיראק עלה ארצה, דואג להעביר את הוריו ואחיו לישראל. בתל אביב החל את דרכו מאפס, ובעזרת חושיו המסחריים, תעוזתו ונחישותו טיפס והגיע עד לצמרת ענף הרכב .
שולה בנימין, נערה יפה בלונדינית וכחולת עיניים, בת למשפחה אינטלקטואלית ממוצא מכובד, עלתה עם הוריה שהתמקמו ברמלה. השנים הראשונות בארץ מזמנות למשפחה חבלי קליטה לא קלים. כאשר ראתה אמו של יעקב את שולה ידעה כי זו המיועדת לבנה...
השנה חגגו שולה ויעקב 50 שנות נישואין מאושרות, ברוכות ילדים ונכדים.
הלחם על משמעותו הבסיסית הקיומית מופיע בסיפורם של שמואל ויהודית אלרט, פעמים כה רבות, גם בגלות וגם בארץ ישראל, עד שנדמה שהוא נושא עמו מסר כלשהו, משמעות.
הילדים הרעבים בגטו ורשה שהתחננו: "א-שטיקלע ברויט"; שמואל ובן דודו המתגנבים החוצה מבעד שערי הגטו, ומבחינים באחד מהבתים בכפר בכיכר לחם שלמה יפה, טרייה; אביה של יהודית שבזכות בנו הבכור מוחלפת עבודת הפרך שלו במפעל הטנקים בעבודה אחרת: חלוקת לחם, שהוא מרשה לעצמו ממנו רק פירורים.
כמה שנים מאוחר יותר בישראל, העבודה הרצינית הראשונה של שמואל אלרט הייתה חלוקת לחם. הוא עובד גם במאפייה ולחתונה שלו אפה בעצמו חלה ולחמניות.
יהודית... ילדה שנשלחה לבית יתומים ולבית החלמה בגלל מחלות שנגרמו מתת-תזונה, מרעב, מעדיפה לחם לבן מעודן על לחם שחור במחנה העקורים בגרמניה. בישראל היא מוכרת בעצמה לחם במכולת, ומאוחר יותר מתקדמת אל דוכן העוגות בקו-אופ.
וכך בדרך הפשוטה והישרה של הלחם, יהודית ושמואל ממשיכים ללכת. ומה שהחל במאמץ להשקיט את הרעב ולעבור בשלום עוד יום אחד, ואחר כך ברצון להחזיק מעמד על סוף המלחמה, נמשך בעשרות שנים של מרוץ אחר הפרנסה. שפת הלחם מוחלפת בצורך לטגן שניצלים למחר, ומרק עוף ועוגה לחג ופלפלים ממולאים, ובגדים חדשים לפסח, וחיסכון להשכלה גבוהה – ומסתיים בסופו של המסלול, שבו קוטפים את כל הפירות, בשיבה טובה ובהרבה גאווה ונחת מהילדים מהנכדים ומכול המשפחה.
תמונה של ארבעה דורות תלויה על הקיר וזהו סיפורנו:
כשהיה בננו לירון בן ארבע, אבא שלי, ריכי, התעקש שאצלם תמונה שלי ושל ניר בעלי יחד עם לירון. באותו זמן לא הבנתי את התעקשותו ואת החשיבות שהוא ייחס לתמונה, אבל עשיתי כדבריו...
לפני כשנה לירון חגג בר מצווה והתבקש להכין עבודת שורשים משפחתית בבית הספר. אחרי שהחומרים נאספו והספר הופק ונכרך, הראיתי לאבא בגאווה את עבודת השורשים של נכדו. הוא עיין בה ברצינות, התרשם אך לאחר כמה ימים קרא לי ואמר שהפרטים בספר לא מדויקים ושבכלל, חסרים המון פרטים. לראשונה הרגשתי שאני בעצם לא מכירה את המורשת ההיסטורית של משפחת פלדמן.
ניסיתי להציף זיכרונות מהעבר, מילדותי, אני זוכרת את סבא וסבתא, את החיבוקים הנשיקות והפינוקים, אך למעשה לא באמת ידעתי הרבה עליהם, על עברם, על המקום ממנו באו. שלל התמונות והסיפורים של אבא האירו והציגו לי את משפחתי באופן שלא הכרתי ועל כך אני מברכת.
בשנת 2010 חוגגת יפה ברינקר את יום הולדתה ה-86.
אכן, סיבה טובה לעצור רגע, להביט על מה שהיה, ולספר לדור ההמשך, לנכדים ולנינים איך היה פה פעם. ציונות, משפחה, חינוך, אידיאלים – כל אלו היו ערכים שהיוו את העוגן עליו נשענו החיים.
נקודות ציון בדרכם, מובילות את חייהם של יפה, ויעקב ברינקר ז"ל, מירושלים ועד מושב גן השומרון, דרך פרקים היסטוריים בתולדות היישוב היהודי – החל מימי השלטון הטורקי, ימי המנדט, מלחמת השחרור ועצמאות מדינת ישראל - ועד המעבר מהעיר אל הכפר, שהיווה עבורה ועבור יעקב את מהות הגשמת החזון הציוני.
סיפורה של יפה הוא סיפור משפחתי אך הוא גם סיפורה של תקופה.
אבא, לכבוד יום הולדת ה-60 חשבנו על מתנה מיוחדת ומקורית, כיאה ליום הולדת עגול ונכבד זה.
אלבום זה אנו מגישים לך בכדי להביע את רגשי אהבתנו אליך במילים – הן מילותיך שלך והן מילותינו:
הנה הוא, מפעל (מחצית) חייך הייחודי, מאוגד ומוגש לך באהבה, הוקרה והערכה.
בשנים שחלפו נאספו בבית, הן בידיעתך והן שלא, ערימות של ניירות, ברכות, כיתובים, הגיגים ונאומים. רובם נכתבו לכבודנו, בני המשפחה.
עתה עיתינו לשלוף עטינו, זו ההזדמנות החגיגית מאוד שלנו להשיב לך מנה אפיים בטבעך ובמטבעך שלך: לברך בשלל ברכות, מתוך התרגשות רבה, ובה בעת גם לכנס עבורנו ועבורך אסיף מייצג של מיטב פירותיך למן הנץ ניצנו עד הבשילו.
יום הולדת 70 לדליה
הצלחה, בנית עסק ומפעל חיים – את כל אלו ועוד ניתן לשלב באופן ויזואלי וסיפורי באלבום
ביוגרפי.
