השנה היא 1920, השליחים שחוזרים מהארץ לעיירות באירופה מספרים על חולות, דממה ושממה, ועל החלוצים המקימים יישובים וקיבוצים חקלאיים. וכך נעשה הרעיון הציוני אמיתי ומעשי גם בחוגים הדתיים במזרח אירופה.
יצחק גרשטנקורן, מישה-בורך ווגמן וחיים פרל, עומדים לעזוב את פולין והוגים את היצירה שאליה הם רותמים עוד ועוד משפחות צעירות. בלילות הם יושבים, משוחחים, מתפלפלים, רושמים את דבריהם, מנסים להפוך חלום למציאות – יישוב ארץ ישראל. מטרתם להעלות על הקרקע יישוב חדש, מושבה חקלאית בעלת צביון יהודי-דתי, ושמה ייקרא בישראל בני ברק.
יוסף טובמן, צעיר יהודי והרפתקן גדול בנשמתו, נמוך קומה בעל עיניים ירוקות בורקות וזקנקן אדמוני חלם לו חלום. בחלומו הוא נושא אישה ומקים איתה בית ומשפחה בארץ ישראל. באותה עיירה גדלה חנה בלימן, בת הזקונים במשפחתה. נערה יפה, בהירת עור ובעלת עיניים חומות. קשה היה לה לעמוד בפני חיזוריו של יוסף, וככל שגדלה אהבתם הוא שיתף אותה בחלומו לשאתה לאישה וביחד להצטרף לקבוצה האמורה לעלות ארצה כדי להקים את המושבה הדתית בני ברק.
"לא אוכל לעשות זאת להוריי, דאגתם תהיה כה גדולה, כיצד אוכל לעזבם?..." אמרה לו חנה, אך הוא לא ויתר, השכם וערב סיפר באוזניה על נפלאותיה של הארץ ועל השיבה למולדת. לימים נישאו חנה ויוסף בפולין ונולדה להם בת, מרים.
זהו סיפורי, סיפור משפחתי.
"מתוך חשכת הימים האפלים, האפור שעלה השמיימה, לובן השלג שכיסה את החצר ושחור המדים של החיילים, צמחתי, ופרחתי. אף אחד לא הרגיש בכך, אף אחד לא יכול היה לדעת שבעומק הגוף השברירי המכוסה חליפת פסים דקה– מסתתרת נערה, פריחת עלומים, התבגרות, סקרנות וכמיהה לחום אנושי. אני עוד קיוויתי לטוב, האמנתי ברוח האדם. איך שהוא תמיד מצאתי סימן של חיים, אות לתקווה שהחמלה עודנה קיימת, שהטוב שבאדם עוד ינצח".
גולדה (זהבה) גרינפלד נולדה בגרמניה עשר שנים לאחר מלחמת העולם השניה. הוריה קיוו לגדלה בעולם טוב יותר. הם לא שיערו בנפשם כי מסך אפל נורא ואיום עומד לסגור עליהם ועל משפחתם את שערי הגורל.
מסע הייסורים של גולדה, מגיע לקיצו באושויץ בשנת 1945 , עם שחרור המחנה בידי בנות הברית. מכאן תנסה גולדה בכל דרך אפשרית להגיע לישראל. למרות האובדן הנורא וחווית ההשמדה במחנות – רק עוצמתה הפנימית והאמון ברוח האדם , הביאו אותה לניצחונה האמיתי.
שרה ושלמה, ילדיהם של אברהם ועליזה נחמיאס עלו ארצה מטורקיה בתחילת שנות החמישים, ומגוללים את סיפור משפחתם במהלך כתיבת הספר הם מנסים לפענח מה עלה בגורלה של אחותם הבכורה אשר נשלחה לארץ ישראל בידי דודה ומאז נעלמו עקבותיהם. במסעם המחקרי הם מגיעים לדודים ובני דודים, קרובים ורחוקים, בארץ ובחו"ל, על מנת להשלים את הפאזל הנעלם של חייהם שליווה אותם במשך שנים רבות. התשובות לא כולן נענו, אך הדרך הייתה מרתקת.
"... אם אעצום את עיניי לרגע ואפליג בזמן למחוזות ילדותי, נראה שהתמונה הראשונה שתעלה בראשי, היא של ילדה חייכנית ומאושרת הלבושה במיטב הבגדים ועל פניה חיוך רחב, מוגנת ועטופה באהבת הוריה, סומכת עליהם בעיניים עצומות שידעו להובילה בנתיבי החיים.
כזו הייתה ראשית ההתחלות שלי, כזו הייתה ילדותי - מרופדת ומוגנת תחת סינרה של אמה, חיוכו של אבא. כזו הייתה האשליה אשר הייתה מקור חיי, וכאשליה מתרסקת, כך התנפצה לה ילדותי, בצל יחסיהם של הוריי, יחסיי עם אחותי, עלייה טראומטית לארץ ישראל, וקליטה מיוסרת.
במשך שנים רצו התמונות בראשי, המשפטים ששמעתי מאימא ואבא, הדברים שנאמרו ביניהם ולהם הייתי עדה, התוכחות, המראות, קטעי זיכרונות – הכול צף ועולה כעת, גואה על גדותיו, והדרך היחידה שמצאתי בעצמי להכיל את העבר, להניח לו לשקוט בשלום מאחוריי, היא להעלות את הדברים על הכתב, לעשות בהם סדר, ולהבין אולי, פעם אחת ולתמיד מתי ולמה השתבשו לנו החיים. ואז אולי אוכל לסלוח, לעצמי, להוריי. ואז אולי אוכל להישיר מבט אל עבר החיים, אל עבר בנותיי שלי ולדעת שבי לא הייתה האשמה.
לקראת יום הולדתו התשעים וחמישה מעלה שלמה טיבור ויס, תושב אלקנה, מקצת מזיכרונותיו.
ויס נולד באויפשט, פרבר תעשייתי של בודפשט, בירת הונגריה. הרפתקאות חייו המתלוות לאירועי המאה ועשרים, נשזרות בספר המרתק למסכת אישית ולאומית. בעקבות שיט בארצות הדנובה ב-1938 ושיחות עם גרמנים ואוסטרים, הבין שלמה ויס מהו הצפוי ליהודי הונגריה, ניסה להזהיר במועדוני תנועות הנוער, ליקט מסביבו 54 איש שעלו בראשותו לארץ במסווה של תיירים שהפכו למעפילים.
הקים את ביתו הראשון בארץ במו ידיו ממסד עד טפחות, העמיד משפחה לתפארת ובגיל שבעים חזר והקים יחד עם אשתו דבורה ז"ל, בית בישוב החדש שערי תקווה שהיה מעשרת הבתים הראשונים של הישוב המשגשג.
במקצועו שלמה ויס הוא מומחה לטכנולוגיה מתקדמת של מכונות טקסטיל, והישגיו המקצועיים היו לו למקור לאתגרים במהלך חייו. הספר מלא חדוות חיים ותקווה לעתיד מאיר פנים.
טורקיה, איטליה, ישראל.
ארצות אלו הן הצמתים המרכזיים של משפחה אשר נדדה בשלהי מלחמת העולם השניה ממקום למקום עד הגיעם לארץ ישראל. שבעה ילדים נולדו להם, כל אחד מהם כמעט במקום אחר, בעיר אחרת, במדינה שונה.
הכהנים, שבט שהלך וגדל בתוך אנדרלמוסיה ששררה בעולם, שרק היוותה שיקוף לסוג אחר של אנדרלמוסיה ששררה במרקם המשפחתי העדין, בתוכו נגררו הילדים ממקום למקום, ממדינה למדינה, מבלי להבין את גודל הטרגדיה שבתוכה נקרעה המשפחה.
העלייה ארצה עוד לפני קום המדינה, העוני בו שקעו, והטרגדיה שבמות אבי המשפחה, דוד כהן, הובילו את אם המשפחה, עליזה, לטרגדיה גדולה עוד יותר, בן אחד נמסר לאימוץ. בחלוף השנים יגלו הילדים מה היה טיבו של אימוץ זה.
חמש עשרה שנים מאוחר יותר יגלה הבן שישה אחים ואחיות. את הקשרים צריך לרקום מחדש, את האמון להחזיר, ואת אהבתו לאחיו ואחיותיו ה"חדשים" הוא צריך לגלות מחדש, גם את אהבתו לאמו.
זהו סיפורה של משפחה, אחת מיני רבות, שעל רקע אירועי המלחמה באירופה, והקמת המדינה, המצב הכלכלי הדחוק, הצורך לשרוד ועוד נסיבות חיים אישיות – מצאה עצמה מיטלטלת בתוך סיפור שנשמע כלקוח מסרט. זהו סיפורם של הכהנים.
בשנת 1936 קמה משפחה אחת בגרמניה הנאצית, ומחליטה לשנות את גורלה. עם השינוי באווירה, ובעיקר עם חוויה קשה שטלטלה את המשפחה וגרמה להם לפקוח עיניים ולהבין שהעתיד במדינה אותה החשיבו כמולדת, כלל אינו בטוח עבור בני העם היהודי, מצליחים בני משפחת ליאון להשיג סרטיפיקאטים בכל דרך אפשרית, ולעלות לארץ ישראל, פלסטינה של אותם ימים.
משפחת ליאון הגיעה לארץ ישראל של אמצע שנות השלושים, בה שולט המנדט הבריטי ביודעם שלא יהיה זה קל, עם זאת הם לא חשבו עד כמה יהיה זה קשה.
המשפחה הבורגנית מגרמניה צריכה להסתגל למציאות החדשה, לשפה, למנטליות, ולהתמודד עם קשיי פרנסה וכלכלה לא פשוטים כלל.
סיפורה של הני ליאון, הוא סיפור עלייתה ארצה כנערה צעירה, חדורת רוח ציונית והתלהבות נעורים. בארץ ישראל היא קושרת את גורלה עם גורל הארץ, ועם יהודה אדלר, אשר רק סיפור אהבתם יכול לשמש חומר לסרט.
בארץ ישראל הם מקימים בית ציוני דתי, קן חמים של אהבה, ערכים, חינוך, הגנה וכבוד.
זהו סיפורה של הני אדלר לבית ליאון, המסופר בפרטי פרטים, באהבה, בחום, באינטימיות, מתוך עשרות סיפורים קטנים, אישיים, חלקם משעשעים, היוצרים יחד יריעה רחבה ומרתקת.
זהו סיפורה של הני, הוא סופר על ידה, מבלי שתדע כי סיפור חייה עומד להיהפך לספר...
אלברטו וסבינו אוסמוס נולדו בוורונה באיטליה. בשנות העשרים שלהם, עם התחברותו של מוסולוני למדיניות הלוחמה של היטלר, הם מבינים היטב שאם יישארו על אדמת איטליה הפשיסטית, אין להם סיכוי להינצל, בעיקר על רקע ההגבלות והגזירות שהוטלו על היהודים, ועל השמועות שהגיעו ממזרח אירופה ביחס לגורלם של היהודים.
במסווה של אזרחים איטלקים ממוצא איטלקי, ללא קשר יהדות, תחת זהות בדויה ומצוידים בדרכונים מזויפים הם מצליחים להגיע בדרך לא דרך ליוון, ומשם למצריים. ממצריים הם מגיעים ברכבת עד ללוד ופותחים פה בחיים חדשים.
לאחר שנות המלחמה נותרו ממשפחתם המפוארת בוורונה, רק אחות וגיס. כל שאר בני המשפחה נלקחו למחנות ההשמדה והובלו איתם לפולין, שם נספו.
אלברטו פותח חנות בגדים קטנה וצנועה בחיפה, וסבינו הוא מנהל הכספים, יחד, לכל אורך הדרך הם צועדים יחד קשורים זה לזה, ומצליחים לשקם את החיים המפורקים שהותירו מאחוריהם. בישראל הם מקימים משפחות, נישאים ומורישים לבניהם ולנכדיהם מורשת חיים, שפה, תרבות, ואת סיפור חייהם.
"אנדיימו אקזה, ("בוא נלך הביתה"), הוא סיפור של הרפתקה גדולה בצל השנים שבהן התקווה נגוזה, והחלומות נותרו מנגד. סיפורם הוא סיפור של חלום שהתממש.
"...יום אחד הבטתי למעלה, משהו היה מתעתע במראה, לא ברור, כאילו לא שייך לעולמי, חשבתי שאלוהים התבלבל, איך זה יכול להיות שהארובות שמהן עולה ומיתמר עשן סמיך אפור לא צבעו את השמיים בשחור? באותו יום, מבלי משים, כמו פעולה ששכחתי לעשות, הרמתי ראשי אל על, לא כי שמעתי קול של ציפור, שם לא היו ציפורים. המראה היה מכשף ותלוש מהחיים שסבבו אותי. לשמיים היה צבע מרהיב, הם היו כחולים יותר מתמיד, לא זכרתי שכזה הוא צבעם, עמוק, סוחף, וחשתי את רגליי קלות, כאילו התרוממתי מעל לקרקע העכורה בכמה סנטימטרים...
לאחר כמה דקות שוב הרכנתי ראשי והבטתי סביבי, המרחב היה אפור ונטול כל רגש וצבע, נטול חיים, אבל השמיים מעלי נותרו כחולים..."
צילה גולדברג, הייתה בת 13 כאשר מצאה עצמה יחד עם אחותה חנה, מתמודדת יום יום שעה שעה עם מציאות של רעב, חולי, פחד ומוות, בדכאו. עם השחרור הבינה צילה שהיא כבר אינה אותה אדם שהגיעה לשם. חנה כבר לא זכתה להגיע לרגע הזה. לאחר שנים רבות של שתיקה היא אזרה אומץ לספר את סיפורה.
סרטי בר/בת מצווה 
