תכתוב אבא...שדניאל ידע... עודד אותי אילן.
תכתוב על הפלמ"ח בני, על כל מה שעברת במלחמות, הרי זה כל-כך חשוב... דרבנה רילה. אירה שהגיעה לראיין המריצה אותי להציץ עמוק אל נבכי הנפש ולהעלות לאוויר גם זיכרונות מילדות רחוקה שאותה הותרתי אי שם על שבילי מגדיאל.
אני לא גאה בזיכרונות שלי" ניסיתי להסיט אותה מסיפור שורשיי על אמא אבודה ואבא מתוסכל, "מה זה חשוב מה היה אז...." ומיד רציתי לספר שוב על הקרבות ועל הפלמ"ח, על המלחמות ועל כל האירועים החשובים ההם. אני הרי הייתי שם כשהמדינה פרצה!
אבל הם לא נתנו לי לשכוח, עודדו אתי לדבר, לספר, לפתוח את הלב ולהתמודד עם העבר.
לקחתי נשימה ארוכה. בלי להתבייש, בלי להדחיק, בלי להתנצל, בלי לקחת אחריות על דברים שלא אני סובבתי וגרמתי.
יצאתי למסע זיכרונות בתוך עצמי.
אני מאמין שבגיל 80 אני יכול לעשות זאת.
אני מאמין שאני צריך לעשות זאת.
שש המלחמות . . .
הראשונה והגדולה, שם על אדמת אירופה, ובה לא רצה דניאל לקחת חלק אבל איש לא שאל אותו. הוא היה ילד יהודי. זו הייתה מלחמה שטלטלה לא רק את עולמו של דניאל ענבר (בורשטין), אלא את כל העולם.
בסוף המלחמה הזו לא קיבל דניאל צל"ש – אך הוא זכה בדבר הנשגב ביותר שיכול היה לקוות לו בסיומה – הוא זכה בחיים. סיפור הישרדותו מובא כאן, החל מהגטו בקובנה וכלה בקפיצה מקרון הרכבת אל החיים.
עם הגיעו לארץ גויס לצבא ומפה החלה לה תקופת קליטה מוצלחת בארץ - לימודים בטכניון, גיוס לצבא ושרות במערך הקרבי כקצין, נישואים והקמת בית ומשפחה, קריירה ענפה ומכובדת כמהנדס בכיר...ובתוך כל מגוון תחומי החיים הוא נקרא שוב אל הדגל – אל ההגנה על אדמת המולדת, אל המלחמה.
דניאל לקח חלק בעוד חמש מלחמות – מלחמת סיני, ששת הימים, ההתשה, יום כיפורים (בה גם נפצע בשדה הקרב) ומלחמת שלום הגליל, ועל כל אלו קיבל אותות הערכה.
ועוד מלחמה אחת כזו שהוא נושא יום יום בחייו – השיקום הבלתי נפסק מאותה פציעה שחיבלה במערכות הגוף. ובה הוא מנצח כל יום, מחדש.
בוקר אחד, באמצע החיים קם אדם, אוסף את הזיכרונות, את החוויות, את ההיסטוריה הפרטית שלו, מתכנס בתוך עצמו ומנסה לשרטט במילים את מסלול חייו המפותל. הוא מטייל בין שדות שמחה לשבילים של עצבות, בין שמיים של רגש ובין עצים של תקווה.
ספר זיכרונות זה הוא סיפור חייו המרתקים של דני פלד, חבר קיבוץ ניר יצחק, ואוסף החוויות והאירועים המרכזיים בחייו כפי שתועדו בזמן התרחשותם. הספר מבוסס על פרקים שונים בחייו כפי שהוא ראה והרגיש אותם, החל מאז היה ילד ברומניה בעת מלחמת העולם השניה, דרך סיפור העלייה המרגש, ההיקלטות בקיבוץ דנגור (לימים ניר יצחק), הווי החיים בקיבוץ - השקפות ותפיסות עולם לאורך השנים בהן השתנה הקיבוץ והשתנו האנשים, ועד מסע מרגש של ניתוח מעקפים שממנו יצא חזק ומדהים עוד יותר.
מרים רוזן ומוטי הירש נולדו בפאריז טרום מלחמת העולם השניה להוריהם קונרד ואדית הירש, מהגרים יהודים מברלין שעזבו את גרמניה הנגועה באנטישמיות, וקיוו שבארץ החירות והחופש ימצאו עתיד טוב יותר. עם הכיבוש הנאצי הבינו שגם פה הם כטרף לחיה הנאצית.
קונרד הירש נלקח למחנות שמשם לא חזר. אדית הירש הצליחה להציל את עצמה ואת ילדיה ועלתה איתם ארצה באוניה "אקסודוס". בארץ שיקמה אדית את חייה והייתה סמל ודוגמא לאישה חזקה ועצמאית הנוטלת את גורלה בשתי ידיה, בדיוק כמו בשנות המלחמה.
מוטי ומרים הקימו משפחות לתפארת, מוקפים בילדיהם ונכדיהם הם יודעים שניצחו וזוהי תשובתם לתוכנית ההשמדה.
לקראת שנתם השמונים, מעלים רנה וישראל גלס, תושבי קריית ביאליק הותיקים, את זיכרונותיהם, ויוצאים למסע שורשים משפחתי אשר מתחיל בפולין וגרמניה ומסתיים בביתם בקריית ביאליק, בחיק הילדים הנכדים והנינים.
חייהם שזורים בציוני דרך חשובים והיסטוריים מימיה של הארץ, החל מימי המנדט ועד עצמאות המדינה.
הספר מתאר הווי חיים ארץ-ישראלי של אותם ימים – מילדותם בחיפה ותל אביב, תנועת הצופים, הכשרות בקיבוצים, דרך ימי הפלמ"ח, לחימה וקרבות על שחרור המדינה, ועד הקמת המשפחה וקטיף הפירות.
סיפורם הוא אמנם סיפור משפחתי, אך מבין השורות נשקף סיפורה של ארץ ישראל הישנה, סיפור המדינה.
השנה היא 1920, השליחים שחוזרים מהארץ לעיירותבאירופה מספרים על חולות, דממה ושממה ועל חלוצים המקימים ישובים וקיבוצים חקלאיים וכך נעשה הרעיון הציוני אמיתי ומעשי גם בחוגים הדתיים במזרח אירופה.
יצחק גרשטנקורן, מישה בורך ווגמן וחיים פרל, עומדים לעזוב את פולין והוגים את היצירה שאליהם רותמים עוד ועוד משפחות צעירות.
בלילות הם יושבים , משוחחים, מתפללים , מנסים להפוך חלום למציאות - יישוב ארץ ישראל. מטרתם לעלות על הקרקע יישוב חדש, מושבה חקלאית בעלת צביון יהודי, דתי ושמה יקרא בישראל בני ברק.
יוסף טובמן, צעיר יהודי והרפתקן גדול בנשמתו , נמוך קומה בעל עיניים ירוקות בורקות וזקנקן אדמוני חלם לו חלום.בחלומו הוא נושא אישה ומקים איתה בית בארץ ישראל.
באותה עיירה גדלה חנה בלימן - בת הזקונים במשפחתה. נערה יפה, בהירת עור ובעלת עינים חומות. קשה היה לעמוד בפני חיזוריו של יוסף וככל שגדלה אהבתם, הוא שיתף אותה בחלומו לשאתה לאישה וביחד להצטרף לקבוצה האמורה לעלות ארצה כדי להקים את המושבה הדתית בני ברק.
בגיל 24, לאחר שנים של רחמים עצמיים, תלות, חוסר ביטחון ותחושות כי כל חייו הם עניין של גורל רע על שנולד עם שיתוק מוחין, בוחר אייל סבג בדרך אחרת. בדרכו החדשה, אותה הוא מכנה "מנכות לשליחות", הוא מבין את כוחם העצום של כלי החשיבה החיובית - דמיון מודרך, מדיטציות ומנטרות - ואלו חושפים בפני אייל צוהר לעולם אשר בו יש לו בחירה ושליטה על מהלכיו, עולם של לקיחת אחריות מעשית.
בשנת 2008 לאחר חזרה מטיול במזרח, עזב אייל את אילת – העיר שגידלה וחישלה אותו בעשור האחרון, ויתר על משרה טובה ויציבה, משכורת מצוינת, דירת גן אותה בנה בעצמו וחיים נוחים – והחליט לממש את שליחותו. עם שובו למרכז הארץ למד אימון ובסיום הלימודים החל לטפל באנשים. כיום אייל סבג הינו מטפל, מרצה מבוקש ומנחה סדנאות התפתחות. בין לקוחותיו גופים פרטיים וציבוריים כגון: חיל האוויר, מכון אדלר, המוסד לביטוח לאומי, משרד הרווחה, קרן ידע לאקדמאים במדעי החברה והרוח, ועוד...
לקראת יום הולדתו התשעים וחמישה מעלה שלמה טיבור ויס, תושב אלקנה, מקצת מזיכרונותיו.
ויס נולד באויפשט, פרבר תעשייתי של בודפשט, בירת הונגריה. הרפתקאות חייו המתלוות לאירועי המאה ועשרים, נשזרות בספר המרתק למסכת אישית ולאומית. בעקבות שיט בארצות הדנובה ב-1938 ושיחות עם גרמנים ואוסטרים, הבין שלמה ויס מהו הצפוי ליהודי הונגריה, ניסה להזהיר במועדוני תנועות הנוער, ליקט מסביבו 54 איש שעלו בראשותו לארץ במסווה של תיירים שהפכו למעפילים.
הקים את ביתו הראשון בארץ במו ידיו ממסד עד טפחות, העמיד משפחה לתפארת ובגיל שבעים חזר והקים יחד עם אשתו דבורה ז"ל, בית בישוב החדש שערי תקווה שהיה מעשרת הבתים הראשונים של הישוב המשגשג.
במקצועו שלמה ויס הוא מומחה לטכנולוגיה מתקדמת של מכונות טקסטיל, והישגיו המקצועיים היו לו למקור לאתגרים במהלך חייו. הספר מלא חדוות חיים ותקווה לעתיד מאיר פנים.
"...יום אחד הבטתי למעלה, משהו היה מתעתע במראה, כאילו לא שייך לעולמי. חשבתי שאלוהים התבלבל, איך זה יכול להיות שהארובות שמהן עולה ומיתמר עשן סמיך אפור לא צבעו את השמיים בשחור?... אותו יום המראה היה מכשף ותלוש מהחיים שסבבו אותי. לשמיים היה צבע מרהיב, הם היו כחולים יותר מתמיד. לא זכרתי שכזה הוא צבעם, עמוק, סוחף, וחשתי את רגליי קלות, כאילו התרוממתי מעל לקרקע העכורה בכמה סנטימטרים... לאחר כמה דקות שוב הרכנתי ראשי והבטתי סביבי, המרחב היה אפור ונטול כל רגש וצבע, נטול חיים, אבל השמיים מעלי נותרו כחולים..."
צילה גולדברג, הייתה בת 15 כאשר מצאה עצמה יחד עם אחותה חנה, מתמודדת יום יום שעה שעה עם מציאות של רעב, חולי, פחד ומוות, בדכאו. עם השחרור הבינה צילה שהיא כבר אינה אותו אדם כפי שהייתה כשהגיעה לשם. חנה לא זכתה להגיע לרגע הזה. לאחר שנים רבות של שתיקה היא אזרה אומץ לספר את סיפורה.
"מתוך חשכת הימים האפלים, האפור שעלה השמיימה, לובן השלג שכיסה את החצר ושחור המדים של החיילים, צמחתי, ופרחתי. אף אחד לא הרגיש בכך, אף אחד לא יכול היה לדעת שבמעמקי הגוף השברירי המכוסה חליפת פסים דקה– מסתתרת נערה, פריחת עלומים, התבגרות, סקרנות וכמיהה לחום ומגע אנושי. אני עוד קיוויתי לטוב, האמנתי ברוח האדם. איך שהוא תמיד מצאתי סימן של חיים, אות לתקווה שהחמלה עודה קיימת, שהטוב שבאדם עוד ינצח"
גולדה (זהבה) גרינפלד נולדה בגרמניה עשר שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוריה קיוו לגדלה בעולם טוב יותר. הם לא שיערו בנפשם כי מסך אפל נורא ואיום עומד לסגור עליהם ועל משפחתם את שערי הגורל.
מסע הייסורים של גולדה, מגיע לקיצו באושויץ בשנת 1945 , עם שחרור המחנה בידי בנות הברית. מכאן תנסה גולדה בכל דרך אפשרית להגיע לישראל. למרות האובדן הנורא וחווית ההשמדה במחנות – רק עוצמתה הפנימית והאמון ברוח האדם , הביאו אותה לניצחונה האמיתי.
"... אם אעצום את עיניי לרגע ואפליג בזמן למחוזות ילדותי, נראה שהתמונה הראשונה שתעלה בראשי, היא של ילדה חייכנית ומאושרת הלבושה במיטב הבגדים ועל פניה חיוך רחב, מוגנת ועטופה באהבת הוריה, סומכת עליהם בעיניים עצומות שידעו להובילה בנתיבי החיים.
כזו הייתה ראשית ההתחלות שלי, כזו הייתה ילדותי - מרופדת ומוגנת תחת סינרה של אמה, חיוכו של אבא. כזו הייתה האשליה אשר הייתה מקור חיי, וכאשליה מתרסקת, כך התנפצה לה ילדותי, בצל יחסיהם של הוריי, יחסיי עם אחותי, עלייה טראומטית לארץ ישראל, וקליטה מיוסרת.
במשך שנים רצו התמונות בראשי, המשפטים ששמעתי מאימא ואבא, הדברים שנאמרו ביניהם ולהם הייתי עדה, התוכחות, המראות, קטעי זיכרונות – הכול צף ועולה כעת, גואה על גדותיו, והדרך היחידה שמצאתי בעצמי להכיל את העבר, להניח לו לשקוט בשלום מאחוריי, היא להעלות את הדברים על הכתב, לעשות בהם סדר, ולהבין אולי, פעם אחת ולתמיד מתי ולמה השתבשו לנו החיים. ואז אולי אוכל לסלוח, לעצמי, להוריי. ואז אולי אוכל להישיר מבט אל עבר החיים, אל עבר בנותיי שלי ולדעת שבי לא הייתה האשמה.
טורקיה, איטליה, ישראל.
ארצות אלו הן הצמתים המרכזיים של משפחה אשר נדדה בשלהי מלחמת העולם השניה ממקום למקום עד הגיעם לארץ ישראל. שבעה ילדים נולדו להם, כל אחד מהם כמעט במקום אחר, בעיר אחרת, במדינה שונה.
הכהנים, שבט שהלך וגדל בתוך אנדרלמוסיה ששררה בעולם, שרק היוותה שיקוף לסוג אחר של אנדרלמוסיה ששררה במרקם המשפחתי העדין, בתוכו נגררו הילדים ממקום למקום, ממדינה למדינה, מבלי להבין את גודל הטרגדיה שבתוכה נקרעה המשפחה.
העלייה ארצה עוד לפני קום המדינה, העוני בו שקעו, והטרגדיה שבמות אבי המשפחה, דוד כהן, הובילו את אם המשפחה, עליזה, לטרגדיה גדולה עוד יותר, בן אחד נמסר לאימוץ. בחלוף השנים יגלו הילדים מה היה טיבו של אימוץ זה.
חמש עשרה שנים מאוחר יותר יגלה הבן שישה אחים ואחיות. את הקשרים צריך לרקום מחדש, את האמון להחזיר, ואת אהבתו לאחיו ואחיותיו ה"חדשים" הוא צריך לגלות מחדש, גם את אהבתו לאמו.
זהו סיפורה של משפחה, אחת מיני רבות, שעל רקע אירועי המלחמה באירופה, והקמת המדינה, המצב הכלכלי הדחוק, הצורך לשרוד ועוד נסיבות חיים אישיות – מצאה עצמה מיטלטלת בתוך סיפור שנשמע כלקוח מסרט. זהו סיפורם של הכהנים.
בשנת 1936 קמה משפחה אחת בגרמניה הנאצית, ומחליטה לשנות את גורלה. עם השינוי באווירה, ובעיקר בעקבות חוויה קשה שטלטלה אותם מצליחים בני משפחת ליאון להשיג סרטיפיקאטים בכל דרך אפשרית, ולעלות לארץ ישראל, פלסטינה של אותם ימים.
משפחת ליאון הגיעה לארץ ישראל ומתמקמת בחיפה, בה שולט המנדט הבריטי. המשפחה הבורגנית מגרמניה צריכה להסתגל למציאות החדשה, לשפה, למנטליות, ולהתמודד עם קשיי פרנסה וכלכלה לא פשוטים כלל.
סיפורה של הני ליאון, הוא סיפור עלייתה ארצה כנערה צעירה, חדורת רוח ציונית והתלהבות נעורים. בארץ ישראל היא קושרת את גורלה עם יהודה אדלר, בן דודה, וסיפור אהבתם יכול לשמש חומר לסרט. יחד הם מקימים בית ציוני דתי, קן חמים של אהבה, ערכים, חינוך, וכבוד.
סיפורה של הני מסופר בפרטי פרטים, באהבה, בחום, באינטימיות. הסיפורים הקטנים, אשר חלקם משעשעים, יוצרים יחד יריעה רחבה ומרתקת.
אלברטו וסבינו אוסמוס נולדו בוורונה באיטליה. בשנות העשרים שלהם, עם התחברותו של מוסולוני למדיניות הלוחמה של היטלר, הם מבינים היטב שאם יישארו על אדמת איטליה הפשיסטית, אין להם סיכוי להינצל, בעיקר על רקע ההגבלות והגזירות שהוטלו על היהודים, ועל השמועות שהגיעו ממזרח אירופה ביחס לגורלם של היהודים.
במסווה של אזרחים איטלקים ממוצא איטלקי, ללא קשר יהדות, תחת זהות בדויה ומצוידים בדרכונים מזויפים הם מצליחים להגיע בדרך לא דרך ליוון, ומשם למצריים. ממצריים הם מגיעים ברכבת עד ללוד ופותחים פה בחיים חדשים.
לאחר שנות המלחמה נותרו ממשפחתם המפוארת בוורונה, רק אחות וגיס. כל שאר בני המשפחה נלקחו למחנות ההשמדה והובלו איתם לפולין, שם נספו.
אלברטו פותח חנות בגדים קטנה וצנועה בחיפה, וסבינו הוא מנהל הכספים, יחד, לכל אורך הדרך הם צועדים יחד קשורים זה לזה, ומצליחים לשקם את החיים המפורקים שהותירו מאחוריהם. בישראל הם מקימים משפחות, נישאים ומורישים לבניהם ולנכדיהם מורשת חיים, שפה, תרבות, ואת סיפור חייהם.
"אנדיימו אקזה, ("בוא נלך הביתה"), הוא סיפור של הרפתקה גדולה בצל השנים שבהן התקווה נגוזה, והחלומות נותרו מנגד. סיפורם הוא סיפור של חלום שהתממש.
"קולומבוס גילה את אמריקה בשנת 1492, וזה היה הרבה לפני שאני גיליתי אותה, בשנת 2002. אבל מה זה חשוב, העיקר שמהמסע הזה לאמריקה כל אחד מאיתנו חזר אחר, גם אני וגם קולומבוס..."
בגיל 22, שנה לאחר שקיבלה רישיון על אופנוע כבד, ושנתיים אחרי שעבדה בכל עבודה מזדמנת אפשרית וחסכה כסף , היא עומדת לצאת למסע שירטיט אותה ולהוריה כמעט ויגרום להתקף לב.
שנה שלמה של נדודים בדרכים עברה על שרון והחבר הכי טוב שלה – "הארלי". בחורה צעירה, מכי"ת בצה"ל שנראית הרבה יותר שברירית ממה שהיא באמת. היא חרשה את הכבישים הכי הזויים והכי שוממים, הסתכלה לאמריקאים בעיניים, עם המוזרים שביניהם אף התחברה, חלקה קרוון עם זוג היפים ושלושת ילדיהם, ובסופו של המסע חזרה לביתה שברעננה, והחליטה שמהמסע הזה חייב לצאת ספר.
יום הולדת 70 לדליה
